אגרנות ובושה - מה קורה במוח של ADHD?
- Keren Moshe
- 4 באוק׳ 2025
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 6 באוק׳ 2025
אנשים עם ADHD מתקשים להיפרד מחפצים לא מתוך חוסר רצון או חוסר משמעת, אלא משום שבמנגנונים כמו עיכוב תגובה וויסות רגשי הם חווים קושי אמיתי.
כשהעומס מצטבר בבית, הוא מתורגם במהרה לבושה - פנימית וחברתית - שמחלישה את תחושת השליטה ומעמיקה את התקיעות.
במאמר הזה אני משלבת מחקר עדכני לצד ניסיון באימון וליווי אנשים בעיצוב סביבות חיים מטיבות.
בסופו אני נותנת דחיפה קטנה להתחלה באמצעות שאלות אימוניות פשוטות. הן יכולות להפוך את תחושת התקיעות לצעד ראשון של שינוי.
אני מזמינה אותך לראות בכך הזדמנות לפתוח דלת חדשה ליצירת מרחב נושם ומטיב, בבית ובלב.
את מסתכלת על החדר ויודעת שצריך לעשות משהו.
בגדים שלא לבשת שנים, מתנות שקיבלת ונשארו באריזתן, ציוד מהעבר שמעורר רגעים משמעותיים אבל אין לו קשר למי שאת היום.
הכל צפוף. מכביד.
את יודעת בליבך שצריך להפרד. אבל משהו מעכב. לא חוסר רצון - משהו עמוק יותר.
ויש גם הקול הפנימי: "איך זה שלכולם יש סביבה מסודרת ונעימה, ואני מרגישה שאני חיה בתוך בלאגן שלא נגמר?"
הבושה הזו לפעמים כואבת יותר מהבלאגן עצמו.
למה כל כך קשה להפרד? מה אומר המחקר
פרופ' ראסל ברקלי, אחד מחוקרי ה-ADHD המובילים בעולם, מסביר ש-ADHD הוא בעיקרו הפרעה בעיכוב תגובה.
כשאת מחזיקה חפץ ביד ושואלת "להשאיר או להפרד?" - המוח שלך צריך:
לעכב את התגובה האוטומטית ("אני צריכה את זה!")
לשקול כמה דברים בו-זמנית - האם זה שימושי? האם זה מעורר רגשות? האם יש לי מקום? (זיכרון עבודה)
לדמיין - האם תשתמשי בזה שוב?
להפריד בין הרגש להחלטה - מה את מרגישה? והאם עוצמת הרגש תואמת את הערך האמיתי של הפריט?
להחליט
במוח עם ADHD, העיכוב הזה לא קורה באופן טבעי. זה לא "רק לעצור ולחשוב". זה ממש לא עובד ככה.
מחקרים עדכניים מראים שלא מדובר רק בעיכוב תגובה - יש גם קושי במערכת התגמול (קשה לוותר על המחשבה ש"אולי אצטרך"), בוויסות אנרגיה (הצפה או ריקנות), ובוויסות רגשי שהוא ליקוי עצמאי ולא רק תוצאה של העיכוב.
מחקרים מראים שעד 85% מאנשים עם ADHD מתמודדים עם ליקויים בזיכרון עבודה. זה בדיוק מה שצריך כדי לזכור מתי השתמשנו בפריט לאחרונה ולשקול את כל השיקולים ביחד.
זה לא עצלות. זה לא "חוסר משמעת". זה האופן שבו המוח עובד.
הבושה שאף אחד לא מדבר עליה
התיאוריה של ברקלי הסבירה לנו למה קשה להפרד מחפצים. אבל יש משהו נוסף שקורה כאן, משהו שכמעט אף אחד לא מדבר עליו בקול רם: הבושה.
"מה יחשבו עליי אם יראו את הבית?"
"למה אני לא מצליחה לשלוט בערימות שכל אחד אחר היה מסדר בקלות?"
"כולם מסתדרים, רק אני תקועה."
לפעמים זה מתגלגל גם הלאה: הילדים מתביישים להזמין חברים, בני הזוג מתוסכלים, והבושה כבר לא נשארת פרטית אלא הופכת לנוכחת בכל הבית.
מעין מעגל שמזין את עצמו: העומס יוצר חוסר שליטה ⤌ מתורגם לבושה ⤌ מביא להימנעות ⤌ העומס גדל עוד יותר.
אם את מרגישה ככה - את לא לבדך. זו תחושה נפוצה בקרב אנשים עם ADHD שמתמודדים עם אגרנות.
וכאן נכנסת לתמונה ד"ר כריסטין נף, חלוצת המחקר על חמלה עצמית. היא מראה שבושה עובדת בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים:
בושה אומרת: "אני גרועה."
חמלה עצמית אומרת: "זה קשה. וזה בסדר שזה קשה."
והנה החלק המפתיע: חמלה עצמית דווקא מגבירה מוטיבציה לשינוי - לא מפחיתה אותה. כשאנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו, קל יותר לקבל החלטות.
איך מתחילים? הדיאלוג הפנימי
הדרך להתחיל לא בסידור מסיבי, לא ב"לזרוק הכל".
אלא בדיאלוג פנימי שמאפשר בחירה מודעת - מתוך חמלה עצמית, לא ביקורת.
הדיאלוג מתחיל בעצירה ובשאלות פשוטות.
למשל:
מה הפריט הזה משרת בשבילי עכשיו? לא לפני 5 שנים. לא "אולי בעתיד". עכשיו.
איזה ערך הוא נותן לי? רגשי? מעשי? או שהוא פשוט תופס מקום?
האם הוא תואם את הערכים שלי היום? האם הוא משרת את האדם שאני רוצה להיות?
מה קורה אם אני נפרדת? לא "מה אם אצטרך את זה מחר?" - איזו תחושה מתעוררת בי?
וחשוב: לשאול את זה מתוך חמלה. לא מתוך שיפוט.
אצל אנשים עם ADHD, העצירה הזו לא מתרחשת באופן טבעי. לכן זו הזדמנות לתרגל אותה במודע.
דוגמה מעשית: בואי נתחיל
עכשיו, אחרי שהבנו את המדע ואת החמלה העצמית, בואי נראה איך זה עובד בפועל.
בחרי לך אזור אחד בבית - משהו שאת רואה כל יום ושמכביד עלייך.
זה יכול להיות ארון הבגדים (הפריטים הכי קרובים לגוף, ולכן גם הכי קשורים לתחושת הזהות) או מגירת המסמכים, מדף הספרים, פינת הזיכרונות בסלון. המקום עצמו לא כל כך חשוב - חשובה הבחירה שלך.
השלב הראשון: תני לעצמך לראות
הוציאי את הפריטים מהאזור שבחרת לערימה אחת - על המיטה, השולחן, הרצפה.
לא את כל הבית. רק את האזור שבחרת.
עכשיו, כשהכל במקום אחד, את יכולה לראות בדיוק מה יש והמוח יכול לעבד את זה בלי לחוות הצפה.
השלב השני: קחי כל פריט ביד ושאלי
האם זה משרת אותי עכשיו? לא לפני 5 שנים. לא "אולי בעתיד". עכשיו.
האם אני נהנית שזה כאן? או שזה פשוט תופס מקום?
אם התשובה לא - זה בסדר להפרד. מתוך חמלה, לא שיפוט.
אבל מה אם קשה להפרד?
עצרי לרגע ושאלי:
כמה זמן זה פה?
מתי השתמשתי בזה בפעם האחרונה?
מה הקושי האמיתי? הפריט, או משהו שהוא מייצג?
ואם עולה הבושה - "איך נשארתי עם כל הדברים האלה?" - עצרי.
זו הזדמנות לתרגל חמלה עצמית:"המוח שלי פועל אחרת. זה לא אומר שאני פחות טובה."
המטרה: לא שלמות - בחירה
המטרה של התהליך הזה היא לא מרחב מושלם או בית ללא שום פריט מיותר.
המטרה היא ליצור מרחב שמרגיש תומך ומטיב. שמאפשר לנשום.
זה תהליך אישי. מתחילים בעצמנו, מתוך חמלה, ורק אז עוברים לאנשים אחרים בבית.
כל פריט שנבחר להשאיר הוא בחירה מודעת.
וכל פריט שנבחר להפרד ממנו הוא שחרור מקום - פיזית, ויזואלית ורגשית.
אז מה עושים עכשיו?
אם את מרגישה שהתהליך הזה מדבר אלייך אבל לא בטוחה מאיפה להתחיל - אני כאן בשביל זה.
אני מלווה נשים בתקופות מעבר ועם ADHD ליצור סביבה שתומכת בהן - לא רק פיזית, אלא גם רגשית.
3 דרכים לעבוד ביחד:
1. שיחת היכרות (30 דקות, ללא עלות) נדבר על המצב שלך ונבין מה הצעד הראשון.
2. ייעוץ חד-פעמי (90 דקות)מפת פעולה ברורה שאפשר ליישם מיד. צרי קשר לקבלת פרטים
3. תהליך ליווי מלא (4 מפגשים)מיפוי, תכנון, יישום ועיגון - עם ליווי צמוד.
יש לך צורך אחר? כתבי לי ונמצא ביחד מה מתאים.
ליצירת קשר: לחצי כאן
להתחיל בשיחה מיידית: לחצי כאן
קרן משה | אימון ועיצוב סביבות חיים מטיבות
054.8020685
תגובות